ויגש טבת תשע"ו דצמבר 2015 / אבי רט

בס"ד

יום הקדיש והעיוורון הכללי
בקושי יצאנו מחנוכה, והנה בשבוע הבא אנו נתקלים בעוד תאריך מיוחד על לוח השנה העברי- עשרה בטבת. על מה בעצם צמים ? ובישראלית פשוטה ומדוברת אנו שואלים- למה מה קרה ? אז התשובה ההיסטורית לכך היא שלפני פחות או יותר 2500 שנה קרה הדבר הזה המתואר בספר מלכים: "ויהי בשנה התשיעית למולכו, בחודש העשירי בעשור לחודש בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים, ויחן עליה, ויבנו עליה דייק סביב" [מלכים ב', כ"ה]

ביג דיל. אז הגיע מלך מבבל, ועשה מצור על ירושלים בעשרה בטבת לפני 2500 שנה, מה לזה ולי היום ? למה לצום?
אם הייתי אזרח ירושלמי ממוצע באותו היום שזה קרה, בעשירי לעשירי לפני 2500 שנה- האם הייתי מרגיש משהו מיוחד באותו היום דווקא ? סביר להניח שלא. יש אוכל. החיים נמשכים פחות או יותר כרגיל. נכון שפה ושם יש תחושה לא נעימה, בכל זאת מצור, וחלק מהאנשים אומרים שהמצב עלול להיות יותר קשה, אבל סך הכל לא קרה משהו דרמטי באותו היום, בסך הכל עולם המשיך לנהוג כמנהגו- אז למה לצום ? מילא תשעה באב- נשרף בית המקדש, מילא י"ז בתמוז- נבקעו חומות העיר, מילא ג' בתשרי – נרצח גדליה בן אחיקם, כל אלו אירועים משמעותיים ששינו את המציאות, אבל בעשרה בטבת בסך הכל התחיל המצור- עוד לא קרה כלום בפועל- אז למה הצום הזה ? מה יש בו רלוונטי להיום ?

רבים מאתנו משלים את עצמם באותה התסמונת: שומעים רעש מוזר ברכב, או מריחים איזה ריח מוזר- ואומרים, 'זה בטח לא מהרכב שלי', או 'זה בטח סתם איזה משהו לא רציני'.

אנו חשים איזה כאב בחזה, או ברגל או בגב, ומיד מרגיעים את עצמנו ואומרים – 'זה בטח סתם איזה לחץ, כנראה שהתאמצתי או עשיתי תנועה לא נכונה, זה יעבור'.

אנחנו אוהבים להשלות את עצמנו. לדמיין את מה שטוב ונעים לנו לדמיין. אנחנו מחפשים כביש עוקף מציאות לא נעימה.

אנחנו לא אוהבים ,וממש מתעקשים לא לקרוא את הכתובת על הקיר.

עשרה בטבת לפני 2500 שנה, מקביל בעיני ל 30 בינואר 1933, לפני 83 שנים. גם אז באותו היום כאילו לא קרה שום דבר מיוחד. בסך הכל היטלר עלה לשלטון. עדיין עם מספר מועט של מנדטים ושל כח פוליטי או ציבורי. אז עלה . ביג דיל. לא צריך להתרגש יותר מדי. אז נבוכדנאצר בנה דייק סביב לירושלים- למה צריך לעשות סיפור מכל דבר ? אומנם נכון שבבוקר למחרת עוטרו מספר קירות ברחבי ברלין וגרמניה בצלבי קרס- אבל למה להיות פרנואיד ופסימיסט ולראות רק שחורות? ב"ה, בסך הכל – הכל בסדר, הכלכלה, התרבות, החברה. נכון שיש פה ושם כמה חריקות , אבל אין צורך להגזים, ואין סיבה להיות קיצוני ולהיכנס ללחץ והתרגשות יתר. זה סתם רעש קטן באוטו, זה סתם לחץ רגיל בחזה. מכה קלה בכנף. זה יעבור.

עשרה בטבת הוא לא רק "יום הקדיש הכללי", אלא הוא גם "יום העיוורון הכללי". היום הזה מסמל את העיוורון. את חוסר הרצון לקרוא את הכתובת ואת צלב הקרס על הקיר, את חוסר הבנה שאם ראית אקדח במערכה הראשונה הוא ירה בסוף, ואם יש דייק סביב לירושלים, בית המקדש כבר התחיל להיחרב. נכון שבפועל הוא ישרף רק עוד שנתיים, אבל בשנתיים הללו הוא חי על זמן שאול. נכון שמחנות ההשמדה יוקמו בפועל רק בתחילת שנות הארבעים, אבל ההשמדה התחילה בעצם כבר בינואר 33. מאז התחיל שעון החול לזלוג ולסמן את הזמן השאול ואת האשליה המתוקה.
אשליה שאם אנחנו יושבים כבר 1000 שנים בפולין ובגרמניה ומעורים בכל תחומי החיים, המסחר, התרבות ,הצבא והכלכלה- זו תעודת ביטוח שלנו זה לא יקרה, אשליה שאם נקבל פרסי נובל לשלום העולם יתחיל לאהוב אותנו.

על העיוורון הזה אנו צמים. על אשליית עצמנו. על הטיוח העצמי. על ההונאה הפנימית. על השקר בנפשנו.

על זה צמים ומקוננים. גם אחרי 2500 שנה, וגם אחרי 83 שנה. על 'יום העיוורון הכללי' שתוצאותיו 'יום הקדיש הכללי'.

מתוך המאמר בעלון שבתון של פרשת ויגש

התגובות סגורות