טור שבועי – אבי רט

סינית אחת עם דמעות גדולות

בשבוע שעבר הוזמנתי למרכז הבינתחומי בהרצליה להעביר הרצאה למשלחת רמת דרג של אנשי עסקים מסין שבאה לעשות עסקים בישראל, להשקיע בסטרטאפים ולחפש שיתופי פעולה עסקיים עם חברות ישראליות.

כחלק מתוכנית הביקור שלהם בארץ, ביקשו חברי המשלחת לשמוע הרצאה שתסקור בפניהם את ההיסטוריה היהודית מתחילתה, את הצמתים והאירועים המרכזיים בתולדות האומה, וכן להכיר את הערכים המרכזיים של היהדות. הם מבקשים לדעת זאת הן לשם ההשכלה הכללית שלהם, והן מתוך ניסיון להבין את סודו , ערכיו, תרבותו ותורתו של העם היהודי, העם העתיק ביותר שהצליח לשמור על דתו, ערכיו, מסורתו ותרבותו, עם שהצליח לשרוד, הצליח לשוב לארצו אחרי שתי גלויות ומצליח לזכות בפרסי נובל לאורך שנים בלי שום פרופורציה לגודלו היחסי ביחס לאוכלוסיית כדור הארץ. התופעות הללו והסיפור ההיסטורי הזה של העם היהודי מרתקים את הסינים.

לצורך תרגום ההרצאה שמועברת בשפה האנגלית לשפה הסינית, ישנה מתורגמנית סינית העושה את מלאכת התרגום נאמנה.

תוך כדי סקירת ההיסטוריה היהודית, הגעתי לסיפור של חורבן בית ראשון ובית שני, וסיפרתי לחברי המשלחת על בתי המקדש שעמדו על הר הבית בתפארתם, ועל חורבנם והירידה לגלות.

עוד אני מרצה, מדבר ומספר אני רואה לפתע שהמתורגמנית הפסיקה לתרגם והיא עומדת ובוכה, ולא מצליחה לדבר. דקה ועוד אחת, והיא בוכה ומתייפחת ומתקשה להמשיך. לא הבנתי מה קרה, ורק לאחר שהיא נרגעה וסימנה לי שאני יכול להמשיך ושהכל בסדר, שאלתי אותה מה קרה ולמה היא בכתה – והיא ענתה לי 'בכיתי כי נורא עצוב לי על זה שהחריבו לכם את בית המקדש שלכם, את המקום הקדוש שלכם, ושגרשו אתכם מהבית ומהארץ שלכם'.

היא אמרה את זה ממקום כל כך אמיתי וכן, של השתתפות אמיתית בצער ובגורל, ואני חשתי ממש סערת רגשות מכך שבחורה סינית רגישה ואמיתית הצליחה לטלטל אותי בעוצמה שכזו.

מבחינתי זו הייתה חוויה מלאת עוצמה ואמת. הדמעות שלה היו כנות, והצער שלה על חורבן בית המקדש היה צער אמיתי.

 

לאחר ההרצאה יצאתי משם לפגישה שקבעתי בקניון הגדול בהרצליה, ואני עדיין תחת הרושם של המתורגמנית הסינית ודמעותיה. הגעתי לקניון, וחיפשתי מקום לשבת, לשתות משהו. הסתובבתי שעה ארוכה הלוך ושוב בכל הקניון, שנמצא להזכירנו במדינת ישראל, מדינת העם היהודי ששב אליה אחרי החורבן הזה שהסינית בכתה עליו- ולא מצאתי ולו מקום אחד כשר. עברתי מסעדה מסעדה, בית קפה אחרי בית קפה, ולא מצאתי ולו מקום אחד עם תעודת כשרות. מצטערים, אמרו לי כולם…פתוח אצלנו בשבת..

ובקניון גדול בלב ליבה של ארץ ישראל אין אפילו מקום אחד שיהודי שומר כשרות יכול לאכול בו.

והפעם…הייתי אני זה שבכיתי…והתערבבו דמעותיי בדמעות הסינית.

התגובות סגורות