הכישרון המיוחד לאדם, לעומת שאר היצורים, הוא יכולת הביטוי והדיבור שלו. האדם מרבה לחשוב, להרגיש ולדמיין, ואת כל התוכן הפנימי הזה הוא מסוגל להעביר אל האחר באמצעות התקשורת. מהדעה והדיבור שנוספו באדם (עי' רש"י בראשית ב, ז), נובעת יכולת התקשורת שמולידה את ההתארגנות וכל התפתחות עולמו של האדם והחברה האנושית. את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" שבמעשה בראשית תרגם אונקלוס: "והות באדם לרוח ממללא", לרוח מדברת.
בשל היות הדיבור הכישרון המיוחד באדם שממנו תוצאות חיים, דרשה התורה והרבו חכמים להזהיר על שמירתו. כבנכס חשוב ביותר, כיהלום, יש לשמור על הדיבור מכל משמר. והשמירה היא על ידי השימוש הראוי בו. בשל כך גם, חז"ל משבחים בהרבה מקומות, דווקא את השתיקה. השתיקה היא ה"שמירה" לדיבור. וכפי שאומר שלמה המלך (משלי י, יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושֹך שפתיו משכיל". ואמנם שבחו חכמים את השתיקה, ולא רק מהדיבור האסור, כגון: לשון הרע, שחצנות, קללות וגידופים (שמכך אין צורך להזהיר, שהם בגדר איסור ממש). אזהרת חכמים היא גם – ואולי דווקא – מהדיבורים שהם בגדר רשות ומותר.
בעניין הדיבור האסור יש הלכות מפורטות ופרטי דינים, בשל ההתמודדות הרבה המוטלת על האדם. ואשרי מי שמתמודד ומצליח לשמור על פיו ולשונו, דבר שקשה שאף לגדולים ולחכמים. וכדברי חכמים במדרש על הדיבור שדברו מרים ואהרן במשה אחיהם האהוב (מדרש ילמדנו): "מי שחושך שפתיו מלדבר בחברו – משכיל. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה וכו' (עי' אבות א, יז). אין לך גדול מאהרן ומרים – הבאר עולה ומשקה את ישראל בזכות מרים, וענני כבוד מקיפין את ישראל בזכות אהרן – וכיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה לא שתקתי להם".
ויהי רצון שנזכה לשמור את פינו ולשוננו, ונשתמש בו בבינה והשכל באופן מועיל ולא מזיק לעולם ולנו, וכדברי חכמים (חולין פט, א): "אמר רבי יצחק: מהו שכתוב "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם"? – מה אומנותו של אדם בעולם הזה – ישים עצמו כאלם, יכול (יתכן) אף לדברי תורה (כלל הדברים חיוביים ומועילים)? – תלמוד לומר: "צדק תדברון", יכול יגיס דעתו? – ת"ל: "מישרים תשפטו בני אדם", אמן!
