כל בריאה ובריאה שברא הקב"ה בעולם היא טובה, וכמו כן, השילוב וההרמוניה בין כל חלקי הבריאה טובה מאד: על כל בריאה ובריאה נאמר "וירא אלוקים כי טוב", ובסיכומה ביום השישי נאמר "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא). ד' הטוב לכל ברא בריאה בטוב וכך היא נשארה ביסודה. אין בריאה רעה ואין קלקול בבריאה, ואולם רק האדם יכול לראות את הדברים כרעים ומאוסים. העולם שמח וטוב וגם מגמתו היא לטובה. ב'גן עדן' זה שם אלוקים את האדם. השאלה היא באיזה סוג של מבט האדם בוחר להתבונן בו, וכיצד הוא משתמש בעולמו של הקב"ה. אמרו רבותינו בצורה ציורית: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי! תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז). "וַיִּיצֶר ד' אֱלֹקים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וַיִּטַּע ד' אֱלֹקים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (בראשית ב, ז-ח). על האדם הוטל התפקיד לשמר את העולם הנפלא הזה מכל נזק וקלקול, ויתר מכך, האדם הופקד על העולם לקדמו, לפתחו ולשכללו: "וַיִּקַּח ד' אלוקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם טו).
ואמנם האדם הושם שליט ואדון על הארץ, מפתחה ומולידה, כפי שנצטווה ונתברך: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ", אך עליו לעשות זאת בעדינות ובזהירות הראויה לבריאתו של אדון הכול האמתי. עליו להבין כי הוא שליח של ההשגחה העליונה לבנות ולהבנות בעולם הזה. כל אחד ואחד קבל את הכלים המיוחדים ואת התנאים הייחודיים לו כדי למלא את תפקידו זה. "ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימה" (ברכות מח, ב). כל אחד ואחד הוא מלך בעולמו, הממלא את התפקיד הייחודי לו שאין אחר יכול למלא במקומו. לכך נתן לו הבורא הכלים המתאימים והראויים ביותר.
האדם עלול חלילה להתכחש לתפקיד, ולא לרצות בו; אולי אף למאוס בו. ואולם, עליו לדעת שרק מרירות וצער יהיו מנת חלקו, תחת אשר יכול היה למלא אותו ולהתמלאות שמחה ונחת פנימית על אשר עושה הוא את הדבר שעבורו נברא. מראיה מסולפת של התכחשות לתפקיד ולמהלך הרצוי, נובעת כפיות הטובה, נובעת גם העצבות והעצבנות ואף הקנאה והתחרות במה שיש לאחר. כל אלה מולידים חטא ובריחה מהבורא, כפי שקרה לאדם הראשון. אחרי שאדם חוטא באכילה מהעץ שנצטווה לא לאכול מפירותיו, הוא כופר בטובתו של הקב"ה: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב), ופירש רש"י: "כאן כפר בטובה". האישה שהיא שיא של טוב שנתן לו הקב"ה, שהרי "לא טוב היות האדם לבדו", הופכת להיות בעיניו הגורם לקלקול. ולא זו בלבד, אלא סופו שכפר בטובתו של מקום: "האשה אשר נתת עמדי" – "אתה נתת, אתה אשם".
יהי רצון שנזכה להיות שמחים בחלקנו ולעבוד בשליחות בורא העולם לשכלל ולבנות את היכלו בכל דרך שיש בכוחותינו וכישורינו, מתוך בריאות ושמחה, אמן!
