תורת ד' כוללת ברכות לעם ישראל אך גם תוכחות. ברכות רבות מברך הקב"ה את ישראל עם קרובו וגם מבטיח להם תקומה גדולה אם אך ישמרו מצוותיו וחוקיו. ואולם, גם תוכחות שמעו ישראל מפי ד', ומשה הרבה להוכיח אותם כאשר סרו מן הדרך הטובה. בספר דברים מתבקש משה לשנן את התורה הזו, כולל ברכותיה ותוכחותיה, באוזני העם ערב הסתלקותו מן העולם.
אחרי ארבעים שנות הנהגה גם משה לומד, לעיתים אף בדרך הקשה, כי עם קדוש הוא מנהיג, ועל כן יש לנהוג משנה זהירות בתוכחתו. וכך דרש רבי סימון: "כיון שאמר לו הקב"ה למשה שישנֵה התורה, לא היה מבקש (רוצה) להוכיחם על מה שעשו… למה הדבר דומה? לתלמיד שהיה מהלך עם רבו וראה גחלת מושלכת. סבור שהיא אבן טובה, נטל אותה ונכווה. לאחר ימים היה מהלך עם רבו, וראה אבן טובה. היה סבור בה שהיא גחלת, והיה מתיירא ליגע בה. אמר לו רבו: טול אותה, אבן טובה היא! כך, אמר משה: בשביל שאמרתי להם 'שמעו נא המורים' נטלתי שלי (נענשתי) מתחת ידיהן (בגללם), ועכשיו אני בא להוכיחם? אמר לו הקב"ה: משה אל תתיירא" (דברים רבה א, ח).
עם ישראל הוא קדוש לד' במהותו ותכונתו, וכל עניינו וכוחו ברכה. "כלך יפה את רעייתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז) – פסוק זה דרשו חכמינו על כנסת ישראל, שבמהותה ובכוחה השלמות. מכאן הזהירות הנדרשת כאשר מוכיחים את ישראל והסכנה כשמדברים עליו רעות וקטגוריה. לעם הזה, בהיותו עם ד' שעניינו גילוי שם ד' בעולם, מגיעה ברכה ותהילה, עוז וחדווה. ואף אומות העולם, גם אם בסתר לבם, יודעים זאת. וכך הם דברי חכמים (דברים רבה א, ד): "אלה הדברים – ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם, והברכות מפי משה. אלא אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים: שונא מוכיחנו. ואילו ברכם משה, היו אומות העולם אומרים: אוהבן ברכן. אמר הקב"ה: יוכיחם משה שאוהבן, ויברכן בלעם ששונאן – כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל". "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום… חיבה יתרה נודעת להם (כאשר הם מודעים לכך) שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתה לד' אלוקיכם" (אבות ג, יח).
יהי רצון שנדע מי אנחנו, ולאיזה עם אנחנו שייכם, "בנים למקום". שנתמלא בהבנת תפקידנו ויעודנו כחלק מהכלל, וממילא, נתברך בכל הברכות השייכות והמתאימות לעם הזה, אמן!