הקב"ה הוא מקור הטוב והשפע – ואותו הוא מנחיל לבניו. אמנם את כל הבריות הקב"ה מברך, והוא "זן ומפרנס לכל" לפי צרכי בריותיו, אך עם זה, את ישראל בנו בכורו הוא מברך בעצמו. בדרכים שונות הוא מעביר את הברכה לעולם – דרך מלאכי השרת, דרך שרי האומות וכו', וכך גם בישראל: דרך הכוהנים והצדיקים. אולם על ישראל הוא משגיח בפרט ומברך אותם ישירות: "ואני אברכם". ברכת אברהם, אותה קבל מד', מועברת על ידו ליצחק, וזה מעביר אותה ליעקב בנו. בין האבות הקדושים ברכת ד' שניתנה לראשונה לאברהם עוברת כחוט חורז: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכך ומקללך אאור ונברכו כל משפחות האדמה ובזרעך". לקראת מותו ממשיך יעקב לחרוז חוט זה לדורות הבאים, וכך הוא אומר-מברך את יוסף: "אל שדי נראה אלי… ויברך אותי. ויאמר אלי: הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארך הזאת לזרעך… ועתה שני בניך הנולדים לך… לי הם! אפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לי…". אפרים ומנשה ימשיכו – הם וזרעם – את ברכת האבות כמו שממשיכים אותה ראובן ושמעון ושאר שבטי י-ה. והחוט חורז וממשיך בעם ישראל – מאב לבן. וכדברי ד' למשה רבנו: "הנה אנכי שולח מלאך" (שמות כג, כ): "אמר לו הקב"ה למשה: מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים… יעקב אבינו אמר לבניו: 'המלאך הגואל אותי'… אף עתה מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים" (שמות רבה לב). ואולם, לעולם: הברכה היא ברכת ד'! רק ד' מברך! הכוהנים והצדיקים הם ה"צינורות" והשליחים בלבד, וככל שאמונת ד' גדלה, כך ברכת הכהן והצדיק משפיעה. וכך אמנם אמרה אסנת ליוסף אודות אביו החולה: "שמעתי שכל המקבל ברכה מפי הצדיק כאילו קיבלה מפי השכינה. כך בניך כדי שיברכם" (מדרש הגדול). ויהי רצון שנזכה לברכת ד' בכל מעשי ידינו, אמן!
