פרשת חוקת / מיכל לנגר קוברסקי הלימוד לעילוי נשמת בעלה דרור אליהו בן יוסף לייב

בס"ד

פרשת חוקת פותחת בעניין פרה אדומה, בפרה זו היו משתמשים כדי לטהר אנשים טמאים. למשל , הנוגע במת. משהו בחידלון של המוות "נוגע " במי שנגע במת שצריך להיטהר. היו שמים עליו מהאפר של הפרה האדומה – אפר אשר היה מטהר אותו. המדהים – שהכוהנים שהתעסקו עם האפר של הפרה האדומה היו נטמאים. כן – באותו הדבר יש ניגודים. דבר והיפוכו מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים. זה בא ללמד את האדם החוטא – שהטהרה שלו היא לא ע"י דבר מאגי, אלא הוא עצמו האדם יש בו שני כוחות מנוגדים בעוצמה חזקה. לטוב ולרע, לחטוא אבל גם להיטהר. הבחירה היא שלנו, באיזה מהכוחות האדם בוחר ורוצה להשתמש ואיזה מהכוחות הוא רוצה  שיובילו אותו בחיים שלו. משום כך הפרה צריכה להיות-תמימה!! רק כאשר דברים נעשים מתוך תמימות – אפשר לרדת לעומקם של דברים ולהבנות אמיתיות.

תמימות –זו מילת מפתח! לפעמים לבד אנחנו לא מצליחים להגיע למצב שבו ננהיג את עצמינו בדרך המטהרת ובוודאי כציבור צריך מישהו חיצוני שינהיג את כולנו כקבוצה, ולשם כך יש לעם מנהיגים. המדרש אומר "שלושה פרנסים טובים היו לישראל ושלוש מתנות ניתנו על ידם. מרים-מים, אהרון -ענן, משה –מן". מנין יודעים שאלה המתנות? מכיוון שכשכל אחד מהם נפטר , נגמר הטוב שהיה ממנו. כך כתוב בפרשה: "ותמות שם מרים" ומיד בהמשך כתוב "ולא היה מים לעדה". מכאן למדו שמים היו ממרים. כמה מתאים שמתנתה של מרים תהיה מים.היא הייתה כמו מעיין נובע. מאד יצירתית ושופעת. מרים שהנהיגה את העם ועזרה לו להגיע למחוז חפצו בשלום . מרים המנהיגה של הנשים במדבר שבזכות כשרון הנהגתה, הנשים לא היו שותפות לחטאים הגדולים של חטא העגל וחטא המרגלים. מרים בחוכמתה ובתמימותה ובאמונתה הגדולה, הצליחה להנהיג ציבור שלם של נשים במסע כל כך קשה. הייתה בה נתינה אינסופית כמו המים הזורמים. ואולי זה סוד הצלחתה כמנהיגה. כמה חבל שרק כשהיא מתה – שמו לב לכל הטוב שהיה ממנה כשהיא חיה…. כמה חבל שאנחנו לא מנצלים את כל השפע שיש ממש לידינו – וכדבר שבשגרה רק כשהנותן לא נמצא לידינו או נפטר מן העולם, רק אז פתאום אנחנו קולטים מה הפסדנו. כמה חבל…  וכמה מזל למי שיש לידו אנשים שמשפיעים עליו טוב והוא גם מבין איזה מתנה גדולה נפלה בחלקו.

כשמתה מרים – אין מים. ומה עושה העם……? מתלונן…… ה' אומר למשה שייקח את המטה שבידו ידבר אל הסלע וייצאו ממנו מים. ומשה במקום לדבר – מכה בסלע. כנראה העובדה שהיה לו מקל ביד – קצת הסיחה את דעתו. הקב"ה מאד כועס על כך. ראשית – איפה התמימות באמונה ? ה' אמר לך משהו אז תעשה ככה ולא מעבר לזה. למה להכות כשאפשר להשיג אותו דבר בדיוק בדרכי נועם?! כן – גם אם יש מקל ביד לא חייבים להכות בו. האדם כוחו בדיבור. לכן בכוח הזה הוא צריך להשיג דברים ולא בכוח הזרוע. כמו שראינו בפרשה הקודמת שהסיום של האירוע עם קורח היה בפריחת המקל ולא בבליעת האדמה. הכול בדרכי נועם. אפילו במקל ראינו נעימות בפרשה הקודמת. נעימות של פריחה אבל לא מכות….. בהמשך הפרשה מסופר על מותו של אהרון – הפרנס השני.. ומאהרון המתנה הייתה הענן שהנחה אותם בדרך במדבר והאיר להם את הדרך בלילה. כן – אהרון היה מגדל של אור מגדלור. וכשאהרן מת כתוב: "ויבכו את אהרון 30 יום כל בית ישראל". אין עוד אדם בתנ"ך שכתוב שכולם בכו כשהוא מת ועוד חודש ימים. מה היה המיוחד בו? כתוב במסכת אבות – "הלל אומר הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה". יש הרבה אנשים שאוהבים שלום. אבל האהבה שלהם נשארת בלב. הם רק מרגישים את זה…. אבל איש אמיתי של שלום גם פועל ועושה בשביל זה. זה לא נשאר אצלו בתיאוריה ובסיסמאות אלא כך הוא חי. אהרון רדף את השלום – התאמץ בכל דרך להביא לשלום בחברה (כמה אנחנו זקוקים לו היום!) את כל זה הוא עשה כי הוא אהב את הבריות, הוא קירבם לתורה – איזו מנהיגות מופלאה. שוב הבולט הוא העשייה בדרכי נועם. לא פלא שאהרון הוא זה שהמתנה שלו הייתה הענן שהאיר והראה את הדרך. כי כזה הוא היה. מגדלור מהלך של אהבת הבריות ועשייה למען שלום בעם. בדוגמא האישית שלו – הוא הראה להם את הדרך והאיר להם אותה. מה שנקרא "מורה לחיים" ברמה הכי גבוהה שאפשר. אפשר משום כך להבין למה כולם ביכו את מותו.

ומשה –הצעיר בחבורת האחים… הוא נתן במתנה את המן, הלחם של המדבר. לחם שכל אחד יכול היה להרגיש בו טעם אחר. מה שרוצים. איזה דבר מדהים, כי כזה היה משה – הבין כל אחד וראה את הייחוד שלו ונתן מקום לכולם. לכל הגוונים שקיימים בעם. לא קינא באף אחד וכמו שראינו בפרשה הקודמת גם הוא שנא מחלוקות ולא חשב על הכבוד שלו והלך אל קורח ואל כל האופוזיציה שקמה נגדו. הוא ידע לבחור את הטעם הנכון של החיים.

איזה זכות שיש כאלה מנהיגים!!

שבת שלום משופעת בחכמת הלב

ובענן מאיר המורה את הדרך….

הדרך לנועם שבת!!

 מיכל

התגובות סגורות