ישראל עומדים למרגלות הר סיני, כחודש וחצי אחרי היציאה מעבדות מצריים לחרות. הם זוכים לקבל שם את המתנה היקרה ביותר, מתנה אלוקית: את עשרת הדברות, שהופכות את חרותם ל"חרות עולם", כדברי רבותינו. הם מקבלים באותו מעמד נשמה מיוחדת, כדברי הכתוב: "כֹּה־אָמַר הָאֵל ד' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (ישעיהו מב, ה), זוהי נשמה של תורה. אולם לקבלה גדולה זו יש צורך בהכנה גדולה, ואותה ישראל עושים בהדרכת ד' ומשה עבדו. ישראל לא קבלו את התורה במצרים, ואף לא עם יציאתם מבית העבדים. הם המתינו חמישים יום לקבלתה, כדברי מפרשים על הבטחת ד': "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב) – "תעבדון' (ולא 'תעבדו'): ל'נ' יום. מאז הגיעם למרגלות ההר בראש החודש השלישי הם עוברים סדרה נוספת של הכנה, שכן לקבלת דבר ד' הגדול יש צורך בהכנה גדולה. דברים גדולים זוקקים הכנה גדולה, או מאידך: כאשר ההכנה גדולה יש לצפות לקבלה גדולה, מתנה גדולה. וכך אמרו חכמינו: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר – מלמד שהזמן והמעשה מסייעין את השעה שחיים ניתנין בה לכל באי עולם" (מכילתא דרשב"י). אנחנו צריכים להכין את עצמנו לקבלת המתנות הטובות שהקב"ה מכין לנו, ויהי רצון שנזכה לעשות את ההכנות הרוחניות המתאימות ולהיות זכאים לפניו, אמן!
