פרשת כי תבוא – מיכל קוברסקי – לנגר הלימוד לע"נ בעלה דרור אליהו בן יוסף לייב

בס"ד

פרשת כי תבוא שנקרא השבת , פותחת במצות ביכורים

"סלינו על כתפינו ראשינו עטורים…"

כל עם ישראל, מכל קצווי הארץ עולה לרגל לירושלים.

כולם הולכים עם היבול הראשון שהבשיל, שמים בסלסילות גדולות ומקושטות והשור הולך בראשם כשגם הוא מקושט עם זר של זהב בקרניו וכך כולם עולים לירושלים.

ככל שמתקרבים לירושלים, השיירה הולכת ומתעבה ומתמלאת בעוד ועוד אנשים.

כשהחקלאים היו מתקרבים לירושלים, כל תושבי העיר היו יוצאים לקראתם ובראשם הכהנים והלויים.

הם היו עוזבים את עבודת הקודש במקדש כדי לקבל את פני הבאים,

המון חשיבות ייחסו למצוה זו.

מה יש בה?

המשנה אומרת שאדם שהיה יורד לשדה ורואה תאנה שביכּרה או רימון שביכּר

היה קושר על הפרי הראשון שמבשיל סרט אדום ואומר "הרי אילו ביכורים".

הרצון הבסיסי שלנו אומר-"תיקח את זה לעצמך" והתורה אומרת: לא! זה לא שלך!

המתן… חכה בסבלנות לפרי הבא… הראשון מוקדש לקב"ה, כי ממי יש לנו את הכל?

לכן מתוך הכרת הטוב אנחנו ממתינים ואת הפרי הראשון מקדישים לקב"ה מקור חיינו!

וכך אומר הפסוק: "ראשית כל פרי האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך"

כך אנחנו זוכים להגיע לתובנה שלא  "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה", יש מישהו מעלינו ואנחנו חייבים לדעת לאמר תודה!

"תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת"

על רימון חדש, על ענב חדש וכך על הכל.

דרך המצוה הזאת אנחנו לומדים גם לחלוק את מה שיש לנו עם אחרים.

אפילו את הדבר שהכי מחכים לו-הפרי הראשון.

אנחנו מוותרים על העונג הפרטי שלנו מתוך הכרת הטוב למי שבזכותו יש לנו את הכל.

קשה לפעמים להעריך את כל מה שניתן לנו ולכן צריך עוד ועוד מצוות שיהפכו אותנו פשוט ל-בני אדם מוקירי טובה.

 

הכהנים יצאו לקראת אותם חקלאים, לקראת אנשים גדולים שיודעים להכיר טובה ולחלוק עם אחרים את מה שיש להם. יש דברים שבעבורם מבטלים את העבודה במקדש.

הרב קוק היה רואה בחקלאים בארץ במושבים ובקיבוצי השומר הצעיר-אנשים מיוחדים,

אנשים שיש בהם פשטות אמיתית שבסופו של דבר היא הבסיס לעבודת ה' אמִתית.

הוא ראה בהם אנשים שעובדים את הארץ ומתוך כך קשורים אליה בכל נימי נפשם.

כשהם שרו לארץ ישראל "זו ארצי" הם ידעו היטב על מה הם מדברים.

 

הציווי על מצות הביכורים מסתיים בפסוק: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בשעריך"

מדהים, ברגע השמחה הפרטי שלך-שמחת היבול שלך, ברגעי האושר הכי גדולים שלך-אל תחיה בקונכייה, אל תשכח שיש כאלה שזו אינה התחושה שלהם

למשל: הגר – מי שהתחבר עתה לעם ישראל וודאי קשה לו, זכור אותו ברגעים הגדולים והשמחים שלך!

זו האמת היהודית-אל תחיה בבועה, צא מהקופסא שלך ותראה גם מעבר לך וזו גם כן חלק מהשמחה.

אתה שמח וגם משמח, מה צריך יותר??

 

הפרשה ממשיכה ומתארת את הברכות והקללות שנאמרו על הר עיבל והר גריזים

טכס שלם שכל השבטים יהיו שותפים לו לאחר שיעברו את הירדן וייכנסו לארץ.

שוב ושוב צריך להזכיר לעם ישראל מהם כללי המשחק של עם סגולה….

את הברכות-קוראים בעונג רב

ואת הקללות…

 

ובתוך הקללות מופיעה הנחיה לאופִי החיים היהודיים המצוּפּים מאיתנו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל…" בעקבות זאת האויבים יצליחו לפגוע בנו.

שוב עולה לו רעיון השמחה שראינו במצות ביכורים בעצמה חזקה.

שכּן, מה הפגם? לא עבדת את ה' בשמחה!

עבודת ה' צריכה להיות מתוך שמחה ומצוה גדולה להיות תמיד בשמחה.

יותר מזה, מה הסיבה שלא עבדת את ה' בשמחה? מרוב כל!!

כאשר יש לאדם הרבה טוב הוא כבר לא יודע להעריך את כל הטוב שיש לו, הוא כבר לא שמח במה שיש לו, מחפש אלוהים אחרים ודברים אחרים.

איזה ניגוד למצות ביכורים שכּוּלה הכרת הטוב ושמחה.

אומנם עבדת את ה' אבל לא מתוך שמחה כי לא ידעת להעריך את הטוב שיש לך ואשר אבד לך סתם.

"עבדו את ה' בשמחה!"

מדוע השמחה כל כך חשובה? למה זה התנאי לעבודת ה'?

כי אדם שאינו שמח, לא יכול לעבוד את ה' בשלמות.

השמחה היא עדות להרמוניה שבאדם והשלמות הזו יכולה להביא להתלהבות בעבודת ה'. כך השמחה הופכת להיות עולם של חירות!

 

שתהיה שבת מבורכה

בשפע טוב והכרת הטוב.

ומבורכת בשמחה אמיתית.

מי יתן ויקויים בנו: ושמחת בחייך והיית אך שמח….!

 

מיכל