ישראל חטאו לאלוקים. החטא הוא נורא ואיום: ישראל עבדו לעגל למרגלות הר-סיני בשעה שהמתינו למשה שעתיד להוריד את לוחות האבן שחקוקים בם עשרת-הדברות, שזה עתה שמעו מפי אלוקים חיים. לא מצאו רבותינו דימוי קרוב יותר לסיטואציה שנוצרה, אלא זה: "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה" (שבת פח, ב), ופירש רש"י: עלובה – חצופה… מזנה בתוך חופתה – כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל". במהלך המסיבה הגדולה, של ההתקרבות של עם ישראל לבורא עולם, אירע "פיצוץ" נוראי, נשברו הכלים. הכלה זינתה אחר אלוהים אחרים בשעת נישואיה עם אלוהים חיים. "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב, יג).
ואומנם, תגובתו של הקב"ה קשה. ובין יתר דבריו הוא מתייחס, בתגובתו הראשונית, ליחס שבין המנהיג לעמו: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ז). וכך דרשו זאת רבותינו (ברכות לב, א): "אמר לו הקב"ה למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו – אתה למה לי?…". כל עניינו של המנהיג הוא טובת העם, בשלו הוא נבחר ואותו הוא משרת. לא מתנשא, משרת. וכשאין צאן – אין צורך להקב"ה ברועה.
כל איש בישראל הוא מנהיג לעדתו שלו, למשפחתו, ועליה הוא מופקד. על כל אבא ועל כל אמא הטיל הקב"ה אחריות של הנהגה. והנהגתם היא הקמת דור ישרים מבורך. עליהם לזכור כי זהו עניינם וזוהי ייעודם המרכזי, אחריות העל, ויעדים חשובים אחרים רק מתלווים לצד משימה זו. ויהי רצון שנזכה למלא את יעודנו זה על הצד הטוב ביותר כפי כוחנו, אמן!