האדם, מעבר לכל ההגדרות, הוא: "האדם החברתי". אחת הנקודות המרכזיות שיש באדם, המבדילה אותו משאר היצורים, היא יכולתו החברתית. לשם כך נבראה בו יכולת הדיבור. הדיבור הוא הכלי המרכזי שיש לו לאדם על מנת להיות אדם תקשורתי וחברתי. האדם מסוגל לפתח דו-שיח רציני עם הזולת, מעבר לקולות בודדים חסרי משמעות עמוקה.
כיוון שזהו יחודו של האדם, התורה מקפידה מאד שישמר את היכולת הזו באופן מדוקדק: "איש כי ידור נדר או ישבע שבועה… – לא יחל דברו. ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). שלמה המלך בספר קהלת (ה, ג-ז ועוד) הקדיש לדיבור ולנדרים מספר פסוקים, והיוצא מהם הוא שמוטב לא לנדור כלל, ואף אם האדם מקיים את דברו (עי' נדרים ט, א). "אֵת אֲשֶׁר־תִּדֹּר שַׁלֵּם: טוֹב אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם".
הדיבור הוא דבר מחייב, כלפי הזולת אך גם כלפי הבורא: "אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ…" (שם). חז"ל (שבת לב, ב) מציינים עונשים חמורים הפוגעים בחיי המשפחה לאדם שאינו עומד בדיבורו, וכסיום הפסוק: "לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל־קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ". הדיבור מחייב כלפי הזולת, כי: הדבר שאדם מבטיח – מחייב קיום! הדבר שאדם אמר – חייב לעמוד במידת האמת והכנות. אין לומר: "סתם"… "רק אמרתי"… "אמרתי אבל לא הבטחתי"… וכיוצא בזה. עמוד בדיבורך! ויתר על כן, הוא מחייב כלפי הבורא במישרים.
לא בחינם אמרו חז"ל, כי הנודר הוא חוטא (נדרים עז, ב). אין מילים סתם. הן עלולות להזיק ביותר, ולכן זהו חטא בסיסי, ומכאן החומרה בשמירת הלשון. בעידן של תקשורת מפותחת מאד, מקצה העולם ועד קצהו, וכאשר הפרסום של הדברים הוא רחב וגלובלי, יש להיזהר עשרת מונים במה שאמרו חז"ל: "חכמים, יזהרו בדבריכם!". ויש להוסיף ולפרש גם: החכמים הם הנזהרים בדבריהם, ואומרים אותם אחרי ששקלו אותם בפלס.
וכיוצא בזה דרשו חכמים והדגימו את הדבר על ידי יונה הנביא (ילקו"ש מטות תשפג): "הוו זהירין אם נדרתם להיות משלמים נדריכם. דעו מיונה, שבשביל שנדר ולא שלם, מה הגיע לו? ירד במצולות ים. כיון שהושלך לים, נזכר לו שנדר והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, אמר: רבש"ע יודע אני שנדרתי ולא שלמתי, אלא אם אנצל מן הצרה הזאת אני משלם מה שנדרתי לפניך! שנאמר: 'ויאמר קראתי מצרה לי, ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה'" (יונה ב, י).
יהי רצון שנזכה לחברה ששומרת על לשונה ושפתה, והשלום בינינו ייגזר מהקפדה זו, ויקוים בנו גם : "ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארציכם", אמן!
