"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו" (אבות ו, יא). הבריאה כולה אינה אלא לכבודו של הקב"ה, ולפי זה, מגמת כל הברואים כולם היא להגדיל את כבוד ד'. ואולם הבריאה כולה – הדומם, הצומח, החי והמדבר – זהו ייעודם, כדברי רבותינו: "לא היה זהב צריך להבראות, ולמה נברא? בשביל כבוד המקום, לבית המקדש! שנאמר: 'כל הזהב העשוי למלאכה' (שמות לח כד)" (מדרש תהלים מזמור קד). אך תפקיד זה הוטל באופן מיוחד על האדם בעל הלב ובעל החכמה, הדעה והדיבור, שביכולתו להוציא לפועל את כבוד ד' באמצעות כל הברואים ועל ידם. ומתוך כלל בני האדם – ישראל מצווים בכך באופן מיוחד, כדבר ד': "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג, כא).
על האדם מישראל מוטל לא רק לכבדו על ידי שאר הברואים שבעולם, אלא שהאדם מישראל עצמו נברא לכבוד ד'! על ישראל לעשות את עצמו לכלי שלם ומשובח: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט, ג) – במידות ובמצוות, בתורה ובדרך ארץ. החתירה לשלמות צריכה ללוות אותו כי זהו כבודו ד', והוא מגלם באישיותו את שלמות בריאתו של הקב"ה. הדברים באים לידי ביטוי במצוות בין אדם למקום, אך גם ובעיקר במצוות שבין אדם לחברו. על האדם מישראל לדאוג לכך שלא ייחשד אפילו ברע ובחוסר מוסריות, בין כלפי שמים ובין כלפי הבריות. "אמר רבי אלעזר: מכאן, לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו" (ברכות לא, ב), ופירש רש"י: "הנחשד צריך לנקות את עצמו, ולהודיע את חושדו שאין בו אותו דבר מגונה". ועל כן משה רבנו נצטווה לפקוד את מלאכת המשכן עד תום: "שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר לב). ומשה היה גזבר בעצמו על מלאכת המשכן… כיון שבא ליתן חשבון, אמר להם: כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי: 'אלה פקודי המשכן משכן העדות'". יהי רצון שנזכה תמיד להיות זכאים וזכים בעיני אלוקים ואדם בכל מעשינו ודרכינו לכבודו יתברך, אמן!