אנשי הקודש ששימשו בבית המקדש, הכוהנים, נצטוו גם ללבוש בגדי קודש. גם ההופעה של עובד ד' – ולא רק עבודתו עצמה – צריכה להיות במסגרת הקודש. "אלה הבגדים אשר יעשו…" (שמות כח, ד) – זוהי מצווה ד' למכינים את המשכן ואת כליו לשמו יתברך. פסוקים רבים מקדישה התורה לצוות במדויק על הבגדים ועל צורתם. ומכאן לכל ישראל. גם הפנימיות וגם החיצוניות של האדם צריכה להיות "לכבוד ולתפארת", כחלק מהציווי "ואנשי קודש תהיו לי" (שמות כב, ל). וכך לימדונו רבותינו במדרש בדבר היחס הנכון לבגדים: "ואת הבגדים – שהם כבודו של אדם! בן סירא אומר: הבגדים מכבדים את האדם! מעשה בחסיד אחד שהיה עולה מן השוק, היה נוטל בגדיו ומקפל. אמרו לו: כמה תלמידים יש לך, ועבדים ובני בית לקפלן? אמר להם: הבגדים מכבדים אותי בשוק, אף אני מכבד אותם בבית, כי מכבדי אכבד!" (מדרש ילמדנו, תו"ש ויקרא ח אות ט). ורבי יוחנן העיד על עצמו שמעולם לא קרא לבגדיו 'בגדי' אלא 'מכבדי' (שבת קיג, א). בהיותנו 'איקונין של מלך' ואנדרטה חיה שעניינה לגלות את הופעת ד' בעולם, עלינו לייחס חשיבות להופעתנו היפה והנאה.
ואולם שומה עלינו להתייפות ולהתפאר לשם ד': "מנין שלא ילבש הבגדים להתנאות בהם, אלא כמקיים גזרת מלך? שנאמר: 'כאשר ציוה ד' את משה'. אם כן, מה זה שאמר 'לכבוד ולתפארת'? אף על פי כן, לא יתגאה בהם שנאמר: 'אל תתהדר לפני מלך'…" (מדרש חפץ כת"י. תו"ש ויקרא ח אות כו). זאת משום שעם כל חשיבות היופי וההדר החיצוני, ברור מאידך, כי התורה לא מייחסת חשיבות לחיצוניות, ובכלל זה הבגדים, אלא כאשר הם מבטאים יופי והדר פנימי. שכן "אשה יפה וסרת טעם" הרי היא כ"נזם זהב באף חזיר" (משלי יא, כב). הזהב מפאר במקרה זה את זוהמת אף החזיר המחטט באשפתות. כך היה הגר"א מפרש את הפסוק: "שקר החן והבל היופי אישה יראת ד' היא תתהלל" – אשה יראת ד' היא תתהלל, ובמה? – ביופיה ובחנה! שכן אז היופי והחן הם ביטוי ליופי והחן הפנימיים. אולם החן והיופי כשהם לעצמם הנם הבל ושקר!
יהי רצון שנדע תמיד ליפות את פנימיותנו, ומתוך כך את הופעתנו לשם ד', ולאזן בין הפנימיות לחיצוניות בכל חיינו, אמן!