פרשת ראה – הבחירה בברכה ובקללה / הרב שלמה כהן דוראס

בס"ד

התורה נותנת לו לאדם בחירה חופשית לבחור את דרכו. לטוב ולמוטב "הרשות נתונה" לאדם לחשוב ולעשות כרצונו. כל המצוות שהקב"ה נתן לישראל, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, נתונים לבחירתו – לעשות או לחדול. לולי החופש הגמור הזה לא היה מקום לכל ציווי שהוא, שכן אם האדם היה מוכרח לחשוב או לעשות כך או אחרת – לא היה שייך לצוות עליו דבר מסוים. יתר על כן, אילו היה האדם מוכרח לחשוב או לא לחשוב ולעשות או לא לעשות; אילו גורם חיצוני – ולו יהי הבורא – היה מכריחו, לא היה מקום ומשמעות ל"שכר ועונש" – "ברכה וקללה" – שהתורה מלאה מהם, שכן לעושה טוב לא מגיע במצב זה פרס כלשהו, ולא עונש וקללות לעושה רע.

ואולם, בשל אהבת ד' את ישראל ואת האדם הוא מנחה אותם לבחור בטוב. "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ד' אלוקיכם… והקללה אם לא תשמעו…." (דברים יא, כו). אבינו שבשמים לא יניח לבניו ליפול ברע, והוא ייעץ לו כאב רחמן לבחור בטוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, טו; יט). האדם לא תמיד רואה את הטוב ואת הדרך הנכונה ועל כן יש צורך ל"רואה הגדול", הקב"ה, שיכוון את דרכו ויפלס אותה בדרך הטובה לו. התורה ניתנה "לטוב לנו כל הימים לחיותנו…" (דברים ו, כד).

"ברכה וקללה – למה נאמר? לפי שנאמר: 'החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה', שמא יאמרו ישראל: הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים – דרך החיים ודרך המוות – נלך באיזו מהן שנרצה? לכן נאמר: 'ובחרת בחיים'. משל לאדם שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילים: אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים, ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור. והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור, כשתיים ושלש פסיעות מהלך במישור וסופו לצאת לקוצים! ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים, כשתיים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת למישור…!" (ילקוט שמעוני ראה תתעה). במשל מלמדים רבותינו כי הראיה מגבוה האופיינית להקב"ה, אותה ראיה שאינה תמיד נחלת האדם הרואה בעיני הבשר הקטנות והמוגבלות, היא אשר קובעת את הטוב באמת. "השלך אל ד' יהבך" – הורה לנו דוד המלך בתהילים (נה, כג) – "והוא יכלכלך". הקב"ה מכוון את אוהביו אהוביו לטוב ולחסד. גם כאשר האדם אינו יודע לבחור בטוב עבורו, הקב"ה ינחה אותו באורח מישור, ובלבד שיהיה אוהבו: "משל למלך שעשה סעודה והזמין את האורחים, והיה אוהבו מסב ביניהם. והיה רוצה ליטול מנה יפה, ולא היה בו דעה. כיון שראה המלך שלא היה בו דעה, אחז את ידו והניחה על המנה היפה. וכן הוא אומר: 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'…" (ילקוט שמעוני שם).

ויהי רצון שנזכה להיות אהובים ורצויים לפני ד' אלוקינו, וינחנו בדרך אמת לטוב לנו כל הימים בבריאות ובשמחה, אמן!

 

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.