פרשת שמיני – אהבת ד' ויראתו / הרב שלמה כהן דוראס

אהבת ד' ויראתו כוללים, בראש ובראשונה, את עשיית רצונו בלבב שלם. האמונה בו אינה מצטמצמת במחשבה או בתחושה עמוקה ככל שתהיה, ועליה להיות מלווה במעשים טובים וראויים. "אמונה בלב" הינה שברירית ולא יציבה, ודקדוקי המעשים המגוונים על פרטי הלכותיהם, הם המקבעים את אמונתנו, יראתנו ואהבתנו, והופכות אותן ליציבות כשרגליהן על הקרקע הממשית. ואולם, מאידך, אין להסתפק כלל במעשים גרידא, ללא התוכן הפנימי, האימוני. יש לשאוף לעשות את מצוות ד' באיברי גופנו, אך מתוך הלב פנימה; במחשבה וברגש, ולא כמצוות אנשים מלומדה. בוחן כליות ולב מבחין בלבנו הנמצא הוא אחרי המעשים.

אמנם, אין יראה בלא אהבה, ולא אהבה בלא יראה. יש צורך להתרגל לשלב את שני המסלולים הללו בעבודת ד' יחדיו. אף שיראת ד' נראית כסותרת לאהבת ד', לכאורה, אין זה כי אם בגישה האנושית הפשטנית. בעבודת ד' יש לזכור את הקרבה הגדולה שלנו כעם לד', ויחד עם זה, את הריחוק והמורא הגדול מאל עליון. שני ציווים הם: "ואהבת את ד' אלוקיך" (דברים ו, ה), ובמקביל: "את ד' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג). אהבה שאינה מרוסנת על ידי יראה עלולה להביא את האדם לזילותא כלפי שמייא (זלזול כלפי הבורא). מאידך, יראה יתרה ללא אהבה משתקת את העבודה האמתית ומעייפת את נפש העובד.

אחרי שיצאה אש מלפני ד', כאות לרצון ד' בעבודת ישראל בקורבנות (עי' ויקרא ט, כב-כד), העם שמח ונופל על פניו: "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". אמרו על כך חכמים (פסיקתא רבתי פד): "משה הוריד את האש, ואליהו הוריד את האש. משה, כשהוריד את האש, היו ישראל עומדים ורואים אותה: 'וירא כל העם וירונו'. ואליהו, וירא כל העם ויפלו על פניהם". לפי דרגתו הרוחנית של דור המדבר, דור מקבלי התורה, יכלו הם לשיר ולרנן על המעמד הגדול שחזו, ומתוך כך גם ליפול על פניהם. לעומת זאת, בדורו של אליהו, שהיו בו מעובדי הבעל ועבודה זרה, העם לא אזר כוח לעמוד אל מול פני הקודש מתוך אהבה גדולה, ומיד: "ויפלו על פניהם".

יהי רצון שנזכה לשלב בעבודתנו אהבה ויראה לשמו יתברך, וייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמו, אמן!           

    

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.