אחרי שסיים את בניין בית-המקדש התפלל שלמה, וכך אמר: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עַל ־הָאָרֶץ? הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי־ הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!" (דבהי"ב ו, יח). הקב"ה איננו צריך "בית" בעולם תחתון וגשמי כדי לדור בו, שהרי הוא אינו גוף ואף לא דמות הגוף לו. אולם אנחנו – עמו ושאר בריותיו – זקוקים לד' בינותינו. מרכז הבריאה, נקודת האמצע של ההוויה, היא נוכחותו יתברך. כך הבית, וכך גם כלי הקודש שבו. דרשו חכמים: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" – "אליך ולא לי! שאורה שלי היא, שנאמר: "עוטה אור כשלמה' (תהילים קד, ב), ואומר: "ונהורא עמיה היא" דניאל ב, כב). אמר הקב"ה: לא לאורה אני צריך שתאירו לי, אלא בשבילך ובשביל אחיך כשאתם נכנסין… כיוצא בו, 'שולחן בצפון ומנורה בדרום' – לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך, אלא 'יאכלוהו אהרן ובניו' (את בשר הקורבן). כיוצא בו ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מלכ"א ו, ד). תנא: שקופים מבפנים אטומים מבחוץ, להוציא אורה לעולם, לא להכניס אני צריך" (מדרש הגדול). המשכן וכל כליו, שעל בנייתם מצווים בפרשיות אלו, הם הצורך שלנו לעבודת ד'. החלונות שבנה שלמה בבית המקדש פנו החוצה והאור יצא מהם לעולם – מקודש הקודשים וההיכל אל העולם. ד' "מאיר לעולם כולו בכבודו" (ברכת יוצר של שבת).
ואולם עיקר המשכן, מקום השראת השכינה בישראל, צריך להיות בלבו של כל אחד ואחד פנימה. 'בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו'. וכשם שהמשכן וכליו שימשו לעבודת ד', על כל פרטיה ודקדוקיה, וכשם שלכל כלי היעוד וסוג עבודתו המיוחדת, וכשם שישנם כללים וסדר בעבודה – כך ממש צריך האדם מישראל לעבוד את ד' מתוך לבו פנימה – בסדר, ביושר פנימי, באיזון ובמידות הנכונות. רק כך האדם נעשה שלם בעבודתו ואישיותו, וכך הוא ממלא את ייעודו בעולמו. ויהי שיזכה אותנו ד' לעובדו במיטב כוחותינו, ולעשות נחת רוח לפניו, אמן!