לד' הארץ ומלואה, וכך הוא אמר בפי נביאו: "לי הכסף ולי הזהב נאם ד' צבאות" (חגי ב, ח). ולמרות זאת, הוא מצווה "ויקחו לי תרומה" לצורך בניית המשכן. כביכול האדם הוא העושה "טובה" זו כלפי שמיא. "לי" – פירוש, עבורי. אולם למילה "לי" יתכנו פירושים שונים: 1. "לי – לשמי" (רש"י). 2. "לי" – את שלי" (מדרש הלכה לקמן).
התרומה אותה מעלים לקודש, למשכן או לכל מטרה קדושה, צריכה להינתן לשם ד'. לא רק מתוך רחמים שמתעוררים ומתוך מצפון ויושר, כי אם לשם ד' ומפני שכך ציווה. מובן, שכל מניע חיובי הוא טוב וראוי, אולם לעולם יש לצרף את שם ד' למצווה – וגם למצווה הומנית ואנושית. כך ציווה ד' לדוד על ידי נתן הנביא: "האתה תבנה לי בית… הוא יבנה בית לשמי" (שמו"ב ז, ). לא תבנה אתה לי אלא בנך שלמה יבנה לשמי.
על הפסוק: "ועשו לי מקדש" אומרים חכמים (מסכת תמורה לא, א): "קודשי בדק הבית נותנים מהן לאומנים בשכרם, שנאמר: ועשו לי מקדש – משלי". לאמור, מותר לשלם שכר לאומנים שהשתמשו בשירותם למלאכת עבודת המקדש, המשפצים או המתקנים, מהכסף שניתן תרומה לבית המקדש.
ואולם, בפסוק יש לבאר עוד בפשט, מה רומז הפסוק "ויקחו לי תרומה", והרי היה לו לומר: ויתנו לי תרומה? שהרי תרומה נותנים ולא לוקחים. אלא שרומזת התורה: נתינת תרומה למטרות קדושות היא לקיחה. בנתינת התרומה אנחנו לוקחים ויוצאים נשכרים. שהרי כדברי דוד לד': "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דבה"י א כט), ו"מה אשיב לך והכל שלך לך שמים אף ארץ לך"? וד' הטוב נותן שכר לתורמים ומסייעים מהרכוש שנתן להם עבור בניו חביביו הנצרכים לקודש.
ויהי רצון שד' יזכה אותנו להיות מהנותנים ומהתורמים, ושנכיר בכך כי חסד עושים עמנו המבקשים עזרתנו ומתתרימים, המזכים אותנו במצווה חשובה זו שחיים בה.
